<h1>תלמידי רבינו יונה — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז י"ד ע"ב] מתניתין מקום שנהגו למכור בהמה דקה. כגון שאינן חשודין על הרביעה. מקום שנהגו שלא למכור כגון מקום שהן חשודין על הרביעה, ואיכא משום לפני עור, ובני נח מוזהרים על זה, דכתיב [בראשית ב'] ודבק באשתו והיו לבשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאינם נעשים בשר אחד. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. פרש"י ז"ל דהכא לא גרסינן ליה אבל בפסחים גרסינן ליה. והטעם דלא גרסינן ליה הכא הוא, שההולך ממקום שמוכרין למקום שאין מוכרין, דשייך למימר אל ישנה, הא קתני מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. ר' יהודה מתיר בשבורה. ואע"פ שאינה ראויה למלאכה גזרו בהו רבנן דילמא אתי לאיחלופי, ואתי למזבן להו שלמים וגדולים הראויין למלאכה.
[ע"ז ט"ז ע"א] עששיות. חתיכות של ברזל שמחלישין אותן באור, עד שנעשות דקות, ועושין מהם כלי זיין. בפרזלא. הינדואה של ארץ הגר שאין עושין אותן אלא לכלי זיין. דמגנו עילוון. נלחמים לשמור העיר ואת יושביה. [ובן בתירא] מתיר בסוס. שאין מלאכתו אלא לרכיבה. ורכיבה שבות הוא, דלאו מלאכה היא, משום דהחי נושא את עצמו ולא איכפת לן אי אתי להשאילן ולהשכירן. רש"י ז"ל.
<h2>דף ג:</h2>
ובגמרא אמרינן [ע"ז י"ג ע"א] בהמה תעקר שמנשר פרסותיה. ומקשים ואם היה פרה אדומה מה יעשה, שהרי אסור להטיל בה מום. ומתרצים דהני מילי בזמן שבית המקדש קיים, דחזיא להקרבה. אבל השתא דלית לן הקרבה לית לן בה, ומותר להטיל בה מום. ולפי זה משמע שמותר להטיל מום בבכור בזה"ז, אלא שבפירוש משמע בערכין שאסור להטיל בו מום, אלא משלחין אותו לעצמו, ולא ישמרנו בעליו עד שיפול בו מום ויתננו לכהן. מפי רבי ז"ל.
<h2>דף ח.</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] מתניתין אלו דברים אסור למכור להם. פירוש כל ימות השנה שבכל המשניות ששנינו עד עתה איירו בג' ימים שלפני אידיהן. איצטרובלין. פי' בגמרא [י"ד ע"א] פירא דארזא. בנות שוח. פירשו בגמרא [שם] תאיני חיורתא. ונקראו בנות שוח לפי שעל ידן באה שוחה לעולם, ואתיא כמ"ד [בר"ר ט"ו] עץ שאכל אדה"ר תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר [בראשית ג'] ויתפרו עלה תאנה. ובבכורות [ח' ע"א] כמו כן נקרא שמן בנות שבע, לפי שגרמו שבעת ימי אבילות לעולם, וחד טעמא הוא. ופטטורות. פירשו נמי בגמרא [י"ד ע"א] כולן בפטטורותיהן שנינו, כלומר בעוקציהן, שהיה דרכם לתלותן בעוקץ לפני ע"ז. שאם היה ניטל עוקציהן היה הפרי חסר, ולא [היה] דרכן להקריב לפני ע"ז דבר חסר. ולבונה. פירשו בגמרא [שם] לבונה זכה. אף דקל טב. ומקשינן בגמרא [י"ד ע"ב] דקל טב הוא דלא מזבנינן, הא דקל ביש מזבנינן, והתנן אין מוכרין להם במחובר לקרקע דכתיב [דברים ז'] לא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע, ומתרצינן מאי דקל טב פירות דקל טב. חצב. פירשו בגמרא קשבא. ובבבא קמא [נ"ח ע"ב] משמע דקשבא היינו דקל. ומפרש רש"י דשני מיני דקל הם. וי"מ דחצב הוא עשב שיונקותיו ארוכים ובו חלק יהושע לישראל את הארץ. והרב נתן בעל הערוך ז"ל פי' דקשבא הם אותם קנים מתוקים שעושין מהם (אל) סוכר. ונקלבס. אמרינן בגמרא נקלבס לא ידעינן מאי היא.
<h2>דף כה.</h2>
[לשון הרי"ף ע"ז ד' ע"א מדפיו] ואי פריק ליה בשוה פרוטה [שפיר דמי]. והרב אלפסי ז"ל סתם זה הענין ולא פירש מה היתה דעתו. ונראה שרצה לומר דדווקא בדיעבד מותר לחללו, אבל לכתחלה לא. שכך כתב, ואי פריק ליה, שהוא לשון דיעבד. וקשה דהא במסכת ערכין [כ"ט ע"א] אמרינן, ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה, א"ל זיל שקול ד' זוזי ושדינהו בנהרא ולשתרו לך, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ומקשי אימור דאמר שמואל בדיעבד, לכתחילה מי אמר, א"ל הני מילי בא"י אבל לדידן אפילו לכתחילה שרי. ותירץ רת"ם ז"ל דדווקא מקרקעי הוא שפודים אותם ואפילו לכתחילה, לפי שא"א לאדם לינצל מהם שלא יהנה, ויבוא לידי מעילה, ולפיכך מותר לפדותם. אבל מטלטלי דיעבד אין לכתחילה לא, לפי שאפשר לו לינצל שלא יהנה מהם. ומשום הכי אמרינן בהמה תעקר כסות וכלים ירקיבו. וכי תימא והא אמרינן בערכין, מעשה דפומבדיתא מקרקעי נמי הוה, כלומר אותו האיש שהקדיש נכסיו בפומבדיתא גם קרקעות היו בחרם, דמשמע מטלטלין היו ומקרקעי נמי, ואפ"ה קאמר רב יהודה זיל אחלינהו אפילו לכתחילה. איכא למימר דכיון שהיה בדבר מטלטלי ומקרקעי, והיה יכול להתיר המקרקעי אפילו לכתחילה, עשה התרה אחת בכל, והתיר המטלטלי אפילו לכתחילה, דכיון שהחרים שניהם בבת אחת איננו נכון להתיר המקצת ולאסור המקצת. אבל ודאי אם החרים מטלטלי בלבד אסור לפדותם לכתחילה. וכי תימא נמי ומנא תימרא שגם מקרקעי היה בחרם שמלשון נכסיה לא משמע בפירוש מקרקעי. ויש לומר שכיון שהתיר רב יהודה לפדותם לכתחילה חזקה שמקרקעי היו, שאם היו מטלטלין לחוד לא היה מתיר לפדותם לכתחילה, כי לא היה חולק על הברייתא שאמרה בפירוש בהמה תעקר כסות וכלים ירקבו. מפי רבי.
<h2>דף כט.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] בבית הפרס דרבנן. פי' כגון שדה שנחרש בה קבר, ויש לחוש שמא נשאר שם עצם כשעורה. ועצם כשעורה מטמא בהסט ואם יעבור עליו כהן ויסיטנו מטמא מן התורה. זהו דין תורה. אבל חכמים אומרים אי אפשר לעצם כשעורה שאינו נידש ברגלי אדם וברגלי בהמה, והוה ליה ספק, ונקראה אותה בית הפרס דרבנן.
<h2>דף לא.</h2>
אמרינן בגמרא [ע"ז ז' ע"א] איכא דאמרי עשו מעשיהם במטמוניות מקבלין אותם. בפרהסיא אין מקבלין אותם דכיון שעברו עבירות בפרהסיא ואיגליא בהתיתייהו אין לקבלן.
[ע"ז ז' ע"ב] שובו בנים שובבים [ירמיה ג'] פרש"י שובבים לשון מרד וגאוה. כלומר שמרדו בהשי"ת, ושנו ושלשו בעבירה, ואפ' הכי אמר הכתוב שובו בנים, כי המשובה הזאת ששנו ושלשו בעבירה היא כמו חולי, ולא יוכל האדם להסירה, לפי שכבר הורגל בה, אלא על ידי רפואת השם יתעלה, והיינו הוא דכתיב ארפא משובותיכם. מפי רבי ז"ל.
<h2>דף לז.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] מתניתין יין נסך ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית [של יין נסך]. אבל יין ביין כולו אסור בהנאה. סתם יינם אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין, וכן הלכה.
<h2>דף מא.</h2>
[ע"ז מ"ה ע"ב] ולענין בעלי חיים אם עובדים אותם אסורין לגבוה, ומותרין להדיוט, דכתיב [ויקרא א'] מן הבקר למעוטי את הנעבד, ומדאיצטריך קרא למסריה לגבוה, משמע דלהדיוט שרי. ותקרובתו אסורה אפילו להדיוט, דהכי אמרינן בחולין [מ' ע"א], פסולה אין זבחי מתים לא, ורמינהו השוחט לשם הרים לשם נהרות לשם מדברות לשם מיכאל השר הגדול ואפילו לשם שלשול קטן הרי זה זבחי מתים. לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר, פירוש היכא שאמר למזל ההר, לשון [ישעיה ס"ה] העורכים לגד [שלחן], התקרובת ההיא אסורה בהנאה. והצפוי כמו כן מוכיח במסכת תמורה [כ"ח ע"ב] שהוא אסור. וא"ת והלא שנינו במסכת תמורה, נעבד הוא ומה שעליו אסור, והיאך אמרינן בכאן שהוא מותר להדיוט, י"ל על כרחינו ודאי מתני' לצדדין קתני, הוא ומה שעליו אסורין לגבוה, אבל להדיוט הוא מותר ומה שעליו אסור. ר' יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. ואמרינן בגמרא דסבירא ליה לר' יוסי דצפוי הר הרי הוא כהר, דמה שאסרה תורה ציפוי זהו דוקא באלהיהם שעל ההרים, אבל בהרים שאינם אלהיהם אין לאסור הצפוי.
<h2>דף נ:</h2>
[לשון הרי"ף ע"ז ד' ע"א מדפיו] ואי פריק ליה בשוה פרוטה [שפיר דמי]. והרב אלפסי ז"ל סתם זה הענין ולא פירש מה היתה דעתו. ונראה שרצה לומר דדווקא בדיעבד מותר לחללו, אבל לכתחלה לא. שכך כתב, ואי פריק ליה, שהוא לשון דיעבד. וקשה דהא במסכת ערכין [כ"ט ע"א] אמרינן, ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה, א"ל זיל שקול ד' זוזי ושדינהו בנהרא ולשתרו לך, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ומקשי אימור דאמר שמואל בדיעבד, לכתחילה מי אמר, א"ל הני מילי בא"י אבל לדידן אפילו לכתחילה שרי. ותירץ רת"ם ז"ל דדווקא מקרקעי הוא שפודים אותם ואפילו לכתחילה, לפי שא"א לאדם לינצל מהם שלא יהנה, ויבוא לידי מעילה, ולפיכך מותר לפדותם. אבל מטלטלי דיעבד אין לכתחילה לא, לפי שאפשר לו לינצל שלא יהנה מהם. ומשום הכי אמרינן בהמה תעקר כסות וכלים ירקיבו. וכי תימא והא אמרינן בערכין, מעשה דפומבדיתא מקרקעי נמי הוה, כלומר אותו האיש שהקדיש נכסיו בפומבדיתא גם קרקעות היו בחרם, דמשמע מטלטלין היו ומקרקעי נמי, ואפ"ה קאמר רב יהודה זיל אחלינהו אפילו לכתחילה. איכא למימר דכיון שהיה בדבר מטלטלי ומקרקעי, והיה יכול להתיר המקרקעי אפילו לכתחילה, עשה התרה אחת בכל, והתיר המטלטלי אפילו לכתחילה, דכיון שהחרים שניהם בבת אחת איננו נכון להתיר המקצת ולאסור המקצת. אבל ודאי אם החרים מטלטלי בלבד אסור לפדותם לכתחילה. וכי תימא נמי ומנא תימרא שגם מקרקעי היה בחרם שמלשון נכסיה לא משמע בפירוש מקרקעי. ויש לומר שכיון שהתיר רב יהודה לפדותם לכתחילה חזקה שמקרקעי היו, שאם היו מטלטלין לחוד לא היה מתיר לפדותם לכתחילה, כי לא היה חולק על הברייתא שאמרה בפירוש בהמה תעקר כסות וכלים ירקבו. מפי רבי.
<h2>דף נג.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] ואין מחרימין. פרש"י ז"ל זאת הברייתא אתיא כמ"ד סתם חרמים לבדק הבית. דאיבעית אימא סתם חרמים לכהן למה אמר בהמה תעקר וכו', ולמה לא יתן אותם לכהן, ולא יבא לידי מעילה, אלא ודאי אתיא כמ"ד סתם חרמין לבדק הבית ומ"ה קתני תעקר וכו'. וקשה דאפילו למ"ד סתם חרמין לכהן אפשר להעמיד זאת הברייתא כשמחרים בפירוש לבדק הבית, ולפיכך אמר בהמה תעקר, ואע"פ שאנו מפרשים הברייתא דאתיא אפילו למ"ד סתם חרמין לכהן, אפשר להעמידה בשמחרים סתם, ואפ"ה קתני בהמה תעקר. וכי תימא ולמה לא יתננה לכהן. איכא למימר גזירה שמא יבוא לידי איסור מעילה משעה שהחרים עד שעת נתינה לכהן, וכדי להבדילו מזה האיסור קתני בהמה תעקר, כלומר מיד שהחרימה. כך פירשו רבני צרפת ז"ל. וקשה למורי הרב ז"ל, וכיון שיש תקנה בדבר שיוכל לתתה לכהן מיד שהחרים, ולא יבוא לידי מעילה, יתננה לו מיד ויצא מידי איסור. ועוד מאי איריא בחו"ל דאין מחרימין, דאפילו בא"י נמי היה לנו לחוש, גזירה דילמא אתי לידי מעילה בעוד שיתננה לגזבר. על כן נראה לו ז"ל דדבר שמחרימין הוא כהקדש, וההקדש אסור בהנאה. וגזרו שלא יקדיש, גזירה שמא יהנה ממנו, שאין לומר בהקדש יתננו לכהן. וכיון שגזרו שלא יקדיש גזרה שמא יהנה ממנו, גזרו נמי בכל דבר, שלא יקדיש, ואפילו כשמחרים בפירוש לכהן אין לתתו לו, שחכמים גזרו עליו, ואמרו בהמה תעקר. כך כתב רבי ז"ל.
[לשון הרי"ף ע"ז ד' ע"א מדפיו]. ואי פריק ליה בשוה פרוטה [שפיר דמי], והרב אלפסי ז"ל סתם זה הענין ולא פירש מה היתה דעתו. ונראה שרצה לומר דדווקא בדיעבד מותר לחללו, אבל לכתחלה לא. שכך כתב, ואי פריק ליה, שהוא לשון דיעבד. וקשה דהא במסכת ערכין [כ"ט ע"א] אמרינן, ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה, א"ל זיל שקול ד' זוזי ושדינהו בנהרא ולשתרו לך, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ומקשי אימור דאמר שמואל בדיעבד, לכתחילה מי אמר, א"ל הני מילי בא"י אבל לדידן אפילו לכתחילה שרי. ותירץ רת"ם ז"ל דדווקא מקרקעי הוא שפודים אותם ואפילו לכתחילה, לפי שא"א לאדם לינצל מהם שלא יהנה, ויבוא לידי מעילה, ולפיכך מותר לפדותם. אבל מטלטלי דיעבד אין לכתחילה לא, לפי שאפשר לו לינצל שלא יהנה מהם. ומשום הכי אמרינן בהמה תעקר כסות וכלים ירקיבו. וכי תימא והא אמרינן בערכין, מעשה דפומבדיתא מקרקעי נמי הוה, כלומר אותו האיש שהקדיש נכסיו בפומבדיתא גם קרקעות היו בחרם, דמשמע מטלטלין היו ומקרקעי נמי, ואפ"ה קאמר רב יהודה זיל אחלינהו אפילו לכתחילה. איכא למימר דכיון שהיה בדבר מטלטלי ומקרקעי, והיה יכול להתיר המקרקעי אפילו לכתחילה, עשה התרה אחת בכל, והתיר המטלטלי אפילו לכתחילה, דכיון שהחרים שניהם בבת אחת איננו נכון להתיר המקצת ולאסור המקצת. אבל ודאי אם החרים מטלטלי בלבד אסור לפדותם לכתחילה. וכי תימא נמי ומנא תימרא שגם מקרקעי היה בחרם שמלשון נכסיה לא משמע בפירוש מקרקעי. ויש לומר שכיון שהתיר רב יהודה לפדותם לכתחילה חזקה שמקרקעי היו, שאם היו מטלטלין לחוד לא היה מתיר לפדותם לכתחילה, כי לא היה חולק על הברייתא שאמרה בפירוש בהמה תעקר כסות וכלים ירקבו. מפי רבי.
ובגמרא אמרינן [ע"ז י"ג ע"א] בהמה תעקר שמנשר פרסותיה. ומקשים ואם היה פרה אדומה מה יעשה, שהרי אסור להטיל בה מום. ומתרצים דהני מילי בזמן שבית המקדש קיים, דחזיא להקרבה. אבל השתא דלית לן הקרבה לית לן בה, ומותר להטיל בה מום. ולפי זה משמע שמותר להטיל מום בבכור בזה"ז, אלא שבפירוש משמע בערכין שאסור להטיל בו מום, אלא משלחין אותו לעצמו, ולא ישמרנו בעליו עד שיפול בו מום ויתננו לכהן. מפי רבי ז"ל.
